מסעותיי (5) " טיולים בכפרי אויב "

מסעותיי (5) " טיולים בכפרי אויב "

לילה שחור ואפל ירד על מוצב "הכביש" של יחידת לוחמי חי"ר קטנה ואיכותית על כביש החוף הלבנוני בואך העיר צידון.
המוצב מוקם כחמשה עשר ק"מ לערך, צפונית לעיר צור.
המוזר הוא שמיקמו את המוצב בחלק הנחות והנמוך של האזור, אף פעם לא הבנתי את התפישה האסטרטגית של המפקדים בדרגות הגבוהות שהחשיבה המתוחכמת שלהם מסתכמת בטווח הקצר בלבד לעניין לבנון הארורה.
איך ממקמים כך מוצב...
אמנם ישנה חשיבות לשלוט על הכביש אבל למען השם למה להצמיד לשם מוצב.

מדרום נראה הכפר אלחראייב שרק שמו מעורר בי חלחלה, ממזרח על ההר הגבוה הכפר ארזיי על פניו כפר פסטורלי אבל רק לכאורה, מצפון על ציר החוף הכפר אזרריה.
כל הכפרים הם כפרים שיעיים שלא אוהדים אותנו הישראלים וזאת בלשון המעטה.

בכל שלב נתון היית צפוי לחטוף טיל מסוג כזה או אחר מכל צד וכמעט ללא מפריע, עמדות השמירה היו חשוכות בלילה, ההגעה אליהם הייתה עליה על מדרגות מעץ ישנות ושבורות, העמדה כללה עמדת ירי של כלי אוטומטי נפוץ מסוג מאג הפונה מחוץ למוצב, גגון קטן המשמש הגנה מפני גשם ושקי חול מצידי העמדה.
העמדה מזכירה עמדות ירי של תעלות ממלחמת העולם השנייה בקו ההגנה הבריטי למול הצורר הנאצי.

שגרת היום של החיילים הייתה, סיורים רגליים, מארבים בלילות, סיורים מנוגמשים על ציר החוף, עיקר המשימה להישמר איך לא למות או איך להמשיך לחיות..

להיות שומר בשעות הלילה המאוחרות היה לגמרי מפחיד ולא אחת נשמעו צרורות של חיילים שחשבו שהם מזהים מחבלים בין עצי הבננות, כשהבוקר עלה ושומר אחרון הגיע לשמירה ניתן לעיתים היה להבחין בחיות בר מרוחות על התלתלית, חלקן עדיין נושמות בקושי- מראה מזוויע ומטלטל. ובטח הקורא הממוצע שואל מה הקשר ובכן...

" דייויד " קראה לי זאנה, היא התקרבה אליי בלי הזהרה מוקדמת חיבקה אותי בחושניות, תוך כדי שהיא מלקקת את צווארי ומנשקת את פניי בחושניות בלתי נשלטת, לרגע הרגשתי איך אני מתמסר לעניין, זה הרי כל מה שהיה לי בראש באותו אחר צהרים, הנשיקה הבאה כבר הייתה נשיקה חודרנית אלה שהפעם הייתה שם הפתעה-חתיכת נייר קטנה, התרחקתי לרגע ושאלתי אותה " מה זה " ? היא ענתה " תבלע ותבין", הוצאתי את הנייר מהפה , נראה לי לא ברור כל הסיטואציה הזו.


" מה אבין"? שאלתי, היא התרחקה ממני ושוב הסתכלה בי עם מבט אחר ממה שהכרתי,
" בוא" היא אמרה ואחזה בידי מובילה אותי למרכז המעגל",
" בוא נרקוד " היא אמרה, " תבלע בבקשה זו מתנה",


חתיכת הנייר הייתה בידי, ובהחלטה של רגע בלעתי את הנייר, לקח לי קצת זמן להבין שהפעם לגמרי הגזמתי, 30 דק' אחרי קרה הדבר הבא:
"לשנות צורה" אמר לי דניס,
"מה", אמרתי לו, לא שמעתי את מה שהוא מנסה להגיד לי, רחבת הריקודים החלה להתכווץ ולהתרחב, שפשפתי את עיני, הצלילים עפו במרחב ופגעו בעור התוף שלי, יכולתי ממש להצטרף לצלילי הדיסטורשן בדרכם המהירה אליי ממהירות הקול, הצלילים נמשכו מלמעלה והגיעו מספינת חלל שמשגרת הבזקי לייזר מדוסטרשים ממאדים, אני נשבע שראיתי את החללית.


זאנה נראתה לי פתאום כמו מריה הקדושה, היא בקשה ללטף לי את הראש, הבזקי המציאות נראו לגמרי לא מפוקסים היה לי קשה להבין מהי מציאות ומהו דמיון, אצבעות ידי הבליחו ממני החוצה כאילו בקשו להגיע לרקיע, הצבעים היו לא סבירים, חזקים למראה ומעורבבים בינם לבין עצמם יוצרים צבעים משונים, צורות גאומטריות החלו לקפוץ עליי מכל עבר, הצורות היו כל כך מדויקות שלרגע נדמה היה לי שאני חלק מהתהוות של צורה חדשה ואני לגמרי אחת הצלעות, פתאום עבר על פני אסטרונאוט בגובה עצום כאילו חוצה אותי לשניים,

הוא הסתכל עליי מבעד לזכוכית הקסדה ודיבר אליי, שמעתי כל מילה שלו הבנתי אותו לעומק הוא דיבר על כך שלכל דבר ביקום יש אנרגיה ואנחנו רק חלק אנרגטי מתנועה אנרגטית גדולה מאתנו אשר תנועתה לא ברורה ואין לה מימד ברור.


זה היה לי מיד ברור ועניתי שלמימד יש גם צבע ועומק, ופתאום נזכרתי בבדיחה "שתנין ירוק גם לרוחב", הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת ופרצתי בצחוק, כאבו לי הלסתות והרגשתי שאני חייב לנוח, נשכבתי על הספה, ידיה של זאנה לא הפסיקו ללטף את ראשי העיניים שלי נעצמו.


"מהעמדה אני יכול לראות עשרים מטר קדימה" אמרתי לזאנה, והיא שאלה "על איזו עמדה ועל מה אתה מדבר", "אני חייב לחזור לשמירה זה ברור לך שאני לא יכול לשבור שמירה" אמרתי
היא הסתכלה עליי והחלה פתאום לדבר ערבית כך נדמה היה לי , שאלתי אותה "אם היא יודעת מתי מסתיימת המשמרת" והיא ענתה לי "שקודם צריך לשחרר את הסנאי מגדר התייל,
למה ירית בו היא שאלה" פניה היו נראים לרגע כמו אבא שלי חוקר השב"כ הידוע בכינויו - אבו דאוד
"אין לך מה לדאוג, מחר תגיע לשגרירות הויזה שלך מחכה" הוא אמר.

ירי מסיבי החל להישמע בכל הגזרה שוב נחת עלינו טיל והפעם ליד מגדל השמירה, שמעתי את צעקות החיילים קוראים לי לבוא לשמוע נירוונה, "מה " שאלתי "איך קשורה ניורנה " חלקם קמו ומיד עלו על אפודי קרב ורצו לעמדות, האש המשיכה להצליף בנו, שמעתי את עצמי צועק "איפה ארבע אימהות".

קמתי ממקומי ובהחלטה של רגע החלטתי לעזוב את הבית, כאילו המציאות נחתה עלי לרגע, הרגשתי שאני חייב לעלות לעמדת השמירה ולירות, לירות , לירות .....

הפעם זו המציאות כפי שאני מכיר, יצאתי אל הרחוב, הרוח הקרה עזרה לי להרגעה אבל רק לרגע, הטריפ עדיין בעינו אך הפעם הייתה לי תחושה שיש לי שליטה עליו, אין לי מושג קלוש איך הגעתי ל YMCA, אבל הגעתי, כנראה שהתכונה המולדת של הכרת השטח חזרה אליי.

פקידת הקבלה ההיספנית נופפה לי לשלום תוך כדי לגימה מכוס הקפה, החיוך שלה נראה הזוי לרגע ונראה היה שהיא קורצת לי, החלטתי לעלות במדרגות, פתחתי את דלת חדרי, סגרתי אותה מאחוריי על כל המנעולים האפשריים, פתחתי את המים הכי חמים ונכנסתי למקלחת עם הבגדים עד שנגמרו המים החמים, לאט לאט שבה אליי הכרתי, הייתי לגמרי תשוש, נרדמתי עם חיוך נראה לי אפילו שצחקתי מיתוך שינה.
היום הראשון שלי בניו-יורק היה מהסרטים...

 

The Byrds- Eight Miles High

מסעותיי (4) "הלילה ממשיך להתל בי"

מסעותיי (4) "הלילה ממשיך להתל בי"
*מבוסס על סיפור אמיתי
*כתב: דודי גבאי

זאנה ודניס נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה וללא הודעה מוקדמת, לא ממש ברור לי מתי זה קרה, השיחה עם דניס הייתה קצרה ולא ממש עמוקה, הצפיות המוקדמות שלי היו אחרות לגביו.

עוד נכונו לנו לילות רבים של שוטטות בניו-יורק ושיחות עומק...

הזוג המיוחד הזה פשוט יצא מהחדר, זאנה זרקה משהו לאוויר לפני צאתם, אבל לא ממש הבנתי מה היא אמרה, הייתי לגמרי עסוק בתוך החדר המופלא הזה.
מיותר לציין שהאנגלית שהגעתי איתה לאמריקה הייתה בסיסית למדיי, היכולות התקשורתיות שלי בלייצר דו שיח אינטליגנטי ברמה סבירה עדיין לא היו שם, ייקח לי עוד שנה עמוסה של שיחות אל תוך היום והלילה בכדי להשתפר.

האמת המצב הזה גם קצת הביך אותי, הרגשתי סוג של אילם, במצבים כאלה אתה מפתח יכולות להקשיב יותר ויותר, בעיקר לדבר עם העיניים, מחד סיטואציות מהסוג הזה מזמינות אי בהירות ופרשנות מובנית ומאידך הרבה לימוד עצמי.

החדר היה עצום בגודלו ממבט מהיר נראה כחלל אחד ויחיד בגודל של 80 מטר רבוע לערך, חדר פולחני משהו, פרד ניל הזמר ששר מתוך הפטיפון סיים את האלבום באקורד של צלילי מפוחית בקטע שכולו מהול בראגה הודית בשילוב בלוז, סיבובי המחט נעו במהירות על המסלול המהיר והמדויק אלא שעתה אין ממש צלילים, למעט רעש דציבלים חורק ועדין של המחט המחכה למנוחה וניקוי, חיכיתי מעט, המחט עלתה באופן אוטומטי וחזרה למקומה הטבעי מחכה להמראה הבאה.

 שקט נעים מילא את החדר, נראה עתה שיש לי הזדמנות להחליף מוסיקה בעודי ממתין לבאות.

בחלק התחתון של הספרייה הגדולה ובסדר מופתי מ Z TO A נחו בניחותא מלכותית אלפי תקליטים, זה פשוט לא ייאמן אמרתי לעצמי, גם ספרים וגם מוסיקה העולם שלי בדיוק ולגמרי...

 התחלתי מחפש, לא יודע מה בדיוק, תמונות עטיפות התקליטים תמיד ריתקו אותי וזרקו אותי לעולמות אחרים מצאתי את עצמי בוהה בריכוז ומחפש רמזים קטנים לאיזה סוג של מוסיקה אני הולך לשמוע, מי הזמר, מי הגיטריסט ומי המתופף בלהקת ארוכי השיער המבצעים פוזות סקסיות על גבי העטיפה, העולם הצבעוני הזה כל כך הטריף אותי והרגשתי שאני לגמרי מנותק מהעולם, מצוי בתוך יריד שעשועים שכולו עטוף בצלילים, תמונות וסיפורים דמיוניים.

האסוציאציה שעלתה בי באותו רגע הוא זיכרון נערות מתוק, מעומעם ותמים, אזור גיל שלוש עשרה בביתם של סבא וסבתא שלי באשקלון.

שם באחד החדרים הפנימיים ישבה מערכת סטריאו מרשימה עם שני רמקולים הצמודים לקיר, ארון צמוד מתחת למערכת הסטריאו עם עשרות תקליטים, אלו היו התקליטים הראשונים ששמעתי בחיי, החדר הפנימי היה חדר למבינים ולסקרנים בלבד, אני, בנימוס המתבקש ובחיוך שלא ניתן לסרב לו בקשתי רשות מסבתי להיכנס והיא בחיוך אופייני הרשתה לי. בעיניים שלה יכולתי להרגיש שהיא חושבת שאני קצת מוזר אבל לא ממש הפריע לי הייתה לי מטרה והיא "לעוף".

שתי מיטות יחיד מוצבות בכל אחד מצידי החדר, נראה היה כאילו מוקמו שם מימי קדם, ארון קיר בצבע חום בהיר הוצב, יציב, חזק ומסתורי לכל אורך הקיר ממול ואנך למיטות, על הקירות היו תמונות בשחור לבן של בני המשפחה. אני לגמרי יכול לראות אותן בעיני רוחי עכשיו, בני משפחה מהוותיקים, חלקם עם חליפות מחויטות, חלקם עם גלביות שחורות ודהויות מזמן עתיק ואחר.

שם בחדר המיוחד למדתי את הקסם של המוסיקה, אלו היו היסודות שעליהם נבנתה כל תפישתי המוסיקלית, למזלי הטוב ליווה אותי במסע הגילוי והמהותי של חיי, המנטור המוסיקלי האולטימטיבי - דוד שלי, אחיו הצעיר של אבי, איש מיוחד במינו, שהגדיר באופן מושלם את הקשר בין ערכי אדם, טבע, אהבת הארץ מוסיקה, חדשנות ותעוזה...

לעומת זאת באמריקה אצל דניס היה הכול מהכול ובגדול, בדיוק כמו שהאמריקאים יודעים, כל מוסיקת הפולק המערבי שרק יכולתי לחשוב עליו החל מברט ג'אנש, דרך כל חבורת הביטניקים שלמדתי להכיר אצל דניס, קרואק, גינסברג, ובוקובסקי הבוטה, דרך דילן ומכל הזמנים ההזויים שלו, ובמעבר חד לדורס, לרולינג סטונס, לד זפלין, ים של אלבומי קאנטרי, מוסיקה קלאסית מגוונת שאת חלקה הגדול לא ממש הכרתי.

עיקר הקטלוג היה בלוז שורשי וג'ז של שנות החמישים של המאה הקודמת, ביפ בופ עוד ועוד ועוד, אבל מיותר לציין שהחלק שתפש את עיני הייתה מדבקה עליה כתוב " המאורה של זאנה", דניס או זאנה טרחו לכתוב זאת בבהירות על המדף העליון בכדי ליצור הפרדה בין ישן לחדש...

שם אבל בדיוק שם הרגשתי שיש את ההפתעות שאני מחפש... ואכן כך היה.

התחלתי לדפדף בתקליטיה והרגשתי באינטואיציה שאני לגמרי נוגע בהיסטוריה מתהווה של סגנונות של צלילים וסאונדים חדשים, האלבומים נראו זולים למדי, ההפקות ביתיות משהו, עם זאת הרגשתי שמדובר פה אולי בטרנד בוסרי שמתחיל להתעבות. לקוראינו אני מזכיר שמדובר על אוקטובר 1989.

לא יודע למה ואיך נפלתי דווקא על FUGAZI באלבום" 13 songs" צבוע כולו באדום, על העטיפה נראה ההרכב על במה קטנה ומעופשת, הזמר צולם בעמידת ראש כך נראה ממבט ראשוני, בנוסף הייתה שם מדבקה לבנה עליה כתוב- DON’T PAY MORE THEN 4.99$.

בדיעבד מדובר בפריט היסטורי ממדרגה ראשונה רק שלא ממש ידעתי על מה מדובר באותו היום הראשון שלי בניו-יורק, הערכתי שהמדובר בהופעה של ההרכב במועדון בו זאנה אולי עבדה, אבל זה היה לגמרי ניחוש באפילה, מאוחר יותר הבנתי שהניחוש שלי היה נכון, הייתה שם הקדשה בלורד כחול בחלק התחתון של האלבום, לא טרחתי לבדוק מי חתם ומה כתב, נראה לי חיטוט מיותר.

שמתי את האלבום מתוך סקרנות בזהירות הראויה, כהרגלי בקודש אני מתחיל עם השיר השלישי לא ברור לי למה מין הרגל ילדותי שלי נפלתי על השיר " Waiting room", משהו בוסרי פרימיטיבי, מתחיל בליין בס נחמד, הגיטרות נכנסות עם המתופף בזהירות בסאונד דיסטורשני מעניין לחלוטין וחדשני, הפסקה מדודה של ארבע תיבות, המשך הליין הראשוני ומיד אחריו הזמר נכנס, והוא מיד תפש את תשומת ליבי, הוא שר בפראות ללא רצון להישמע טוב, משהו מלוכלך בכוונה הישר מהרחובות של וואשינגטון DC של אותם שנים.

הגיטרות לא הזכירו לי כלום ששמעתי, אבל המלודיה מעולה כולל פזמון שנתפש בין רגע, בדיעבד הבנתי שאני מקשיב פעם ראשונה לפאנק מודרני, זה היה מקפיץ ומצוין, חשבתי לעצמי אני חייב לנגן בדיוק כך...

זמן איכות פרטי שקשה לי להעריך אותו עבר מהרגע שזאנה ודניס יצאו, חשבתי לעצמי שיש פה באמת סיטואציה מוזרה, מה אני עושה פה? זה לגמרי הלילה הראשון שלי בניו-יורק, ואני עדיין עם ג'ט-לג, ולא התקשרתי עדיין הביתה, וכהרגלי חפרתי עצמי בראש במקום לזרום.

האורות בחדר כבו, fugazi ניגנו את השיר הרביעי שכולו עטוף דיסטורשנים מהירים.
לחדר נכנס דניס לבוש טוגה לבנה עם אהיל יד מואר בנר פנימי אותו אחז בידו הימנית, בידו השמאלית אחז מצ'טה, הוא הסתובב במעגל מסביבי וישב במרכז החדר, אחריו זאנה לבושה בשמלת ערב פרחונית, רפויה משהו, היא התאפרה בצורה מופרזת, העיניים לגמרי מאופרות שחור חזק, זרזיפי אדום ואולי צבעים נוספים מרוחים שם, ליפסטיק אדום על השפתיים כאילו חורג מגבולות השפתיים בכוונת תחילה, היא החזיקה מגש ענק עם עוף צלוי-"טרקי" בעגה האמריקאית.

היא מיקמה את המגש במרכז החדר ובאה לקראתי, כאילו מכירה אותי שנים רבות, חיבקה אותי והרעיפה נשיקה מהירה על פי " אל תשאל שאלות הגיוניות ותזרום חייל" ...

וכמו במשתה כיאות לימי הביניים הגיע בחור נוסף, גבה קומה, שיער ארוך בלונדיני מאופר כולו, לק שחור מעטר את ציפורני אצבעותיו, הוא לבש שמלה סקוטית ונעל מגפיים מתקופת הנרי השמיני המתאימות למראה האוונגארדי שלו , המראה שלו היה לגמרי נשי ובעיני לפחות, קשה היה להבין אם הוא זכר או נקבה.

שני בקבוקי יין בידו הימנית, הוא התיישב במעגל שנוצר וזה עוד לא הסוף, לא הספקתי להגיד ג'ק ולתוך החדר פרצו עוד ועוד אנשים שלא הכרתי.

כולם ישבו על הרצפה במעגל, התקליט הוחלף על ידי זאנה, ושוב נשמעה מוסיקה חדשה ומצוינת והפעם נירוונה באלבום BLECH , המגש עם המזון שהגיע עוד קודם מוקם במרכז החדר על השטיח,.

מישהו טרח להגביר את המוסיקה ואז ללא כל הזהרה מוקדמת נכנסה לחדר צעירה, אקזוטית וזאת בלשון המעטה, היא הייתה ודאי רקדנית מקצועית כי מיד החלה לרקוד בתנועות סקסיות מקצועיות ומופגנות, כל הפנים הופנו לתנועותיה חלקם שרקו ועודדו את הצעירה לא היה לי ברור למה, היא הפכה בשנייה למרכז הערב, המוזר שהלילה הזה ממשיך להפתיע אותי ובגדול...

היא פנתה ישירות אליי, אני לא הייתי בכלל מוכן, אני שונא לרקוד, אבל לא ממש הייתה לי ברירה היא משכה אותי פנימה אל תוך ההמולה שנוצרה, לאחר כמה תנועות לא רצוניות שלי ומתוך תחושה שאני מאבד שליטה, החלטתי לזוז הצידה.

התרחקתי מההמולה, הרגשתי נבוך ובמידה מסוימת אבוד, זה לא סביר שביום אחד בלבד אחווה כל כך הרבה דברים, ההרגשה שלי הייתה, איך אני בורח מכאן ומה שיותר מהר.

 דניס הגיע אליי הוא חיבק אותי חזק, "תירגע" הוא אמר "נפלת בדיוק על מסיבת הטוגות השנתית של משפחת גונזלס וזו הסיבה שזאנה טרחה כל כך"

העיניים שלו היו חולמניות ונראה שהוא לגמרי בעולם אחר

 " חייל תזרום כי הערב אתה משנה צורה אני מבטיח"

 שאלתי על מה אתה מדבר, הוא רק אמר" עוד תראה ילד".