פרק
(3) הבית של דניס וזאנה
מוניות
ורכבות תחתית הן מצרך אלמנטרי בניו יורק, ובדרך כלל זו הדרך המהירה ביותר לנוע
במנהטן. במקרה שלנו, זאנה בחרה אחרת
"הליכה
עושה לי טוב, " היא אמרה.
"נלך
במעלה רחוב טומפסון עד לפארק וושינגטון ומשם עשר דקות נוספות לכיוון דרום וכבר
נראה את בניין ה- .Y.M.C.A."
זאנה
צעדה בצד של החנויות ואני בצד של הכביש. ביקשתי בנימוס שנחליף צד.
היא
חייכה וזרקה משהו על אמונות תפלות.
החלטתי
לנצל את הביחד הראשוני שלנו ושאלתי: "תגידי למה דווקא אני?"
היא
נעצרה לרגע והביטה בי הישר לתוך עיניי. "אני לא עונה לשאלות רציונאליות
במודע", ענתה, והמשיכה בהליכה.
לאורך
הדקות הבאות שתקנו שנינו. חשבתי לעצמי: "ראבאק, למה לנתח כל דבר
עד עפר, לך עם הלב והכל יתברר לך בהמשך".
"את
צודקת מאה אחוז", אמרתי. היא חייכה. נראה לי שעברנו את המשוכה הראשונה בשלב
אי-ההבנות המקובלות, הראשוניות, ההכרחיות, בהיכרות שלנו.
"תראה,
אתה חייב להבין, אני הולכת אחרי הרגשות שלי בלבד, ומאמינה גדולה באינטואיציה
ובאנרגיות קוסמיות. כך אני עושה גם עם המוסיקה שלי ", אמרה.
"את
מוסיקאית?" שאלתי ,והוספתי: " ידעתי. ארצה מאוד לשמוע חומרים שלך".
"תראה,
DUD,"
היא אמרה, "אם לא תיזרק על המיטה עם הג'ט-לג המוטרף שהבאת מהמזרח התיכון,
תבוא אליי הביתה הערב, זה לא רחוק מה- Y.M.C.A , ואז אולי נפענח יחד
למה דווקא אתה".
הפעם
החיוך שלה היה מבויש. שוב האמנתי לה. היא עצרה לרגע, הוציאה מתיק הצד שלה נייר
ועט וכתבה משהו, ואז לקחה את כף ידי ושמה את הפתק בתוכה.
המגע
שלה הפתיע והרטיט אותי. "הכול עף מהר פה במנהטן", חשבתי...
"זהו,
הגענו, דיויד. כאן אנחנו נפרדים לעת עתה". היא הצביעה על הבניין שמעבר לרחוב,
" מכאן אני צועדת לבדי הביתה."
הנהנתי
בראשי. האמת היא שלא ממש ידעתי איך להיפרד. הייתי צריך להחליט מהר מה לעשות. לחצתי
את ידה ואמרתי לה: "תודה על הכל. ניפגש בהמשך."
היא
הסתכלה שוב לתוך עיני. הפעם זה היה חזק יותר. הרגשתי שיש במבט שלה משהו אחר, דומה
למבט ששלחה אליי ב'האריה האדום'. היא פנתה להמשך הרחוב, ואני עמדתי והסתכלתי עליה
הולכת בצעידה
פקיד הקבלה נראה חנון מתוחכם וטיפוסי, העובד במעבדות המחשב של חברת
איי.בי.אם
של
שנות השבעים, חולצה לבנה, מכנסיים שחורים, עניבה אדומה רחבה למדי, משקפים מרובעים,
שמכסים את מרבית פניו הלבנבנים. עיניו נראו ענקיות מבעד לזגוגית האימתנית, והוא
פנה ושאל " איך אני יכול לעזור לך אדוני"?.
"אני צריך חדר ללילה, והבנתי שיש לכם
מחיר מיוחד לשלשה ימים הכוללים ארוחת בוקר", עניתי.
" אכן כן אדוני", הוא ענה בנימוס,
"שלושים דולר ליום, התחייבות מראש לשלשה ימים ותשלום מראש".
אמרתי שאני בסיטואציה קצת מביכה, שכן
כסף אמור להגיע עבורי יבמים הקרובים לשגרירות הישראלית, ובינתיים אני יכול לשלם מדי
יום ביומו, האם יש אפשרות להישאר במחיר עד מחר?".
הוא אמר: "תן לי לבדוק, תמתין בבקשה".
הלובי נראה קצת עזוב ומדכא. נראה לי שלא אשאר פה יותר ממה שאני צריך,
ומחר יהא עלי למצוא אופציה אחרת.
החלטתי, שדבר ראשון למחרת בבוקר אסע לשגרירות הישראלית לבקש סיוע.
"טוב", הוא אמר , "יש
אישור, אתה צריך להשאיר לי את הדרכון, מספר החדר שלך 127 קומה 1 בהצלחה".
בתוך כמה דקות הגעתי לחדר, ודי הופתעתי: הריח היה נעים, מיטה ליחיד
מסודרת, ממוקמת בקצה החדר, ממול לכניסה עמדה מכתבה קטנה מעץ ולידה כסא.
מעל המכתבה חלון גדול הפונה לרחוב, עם וילון חום ישן, ובהמשך המסדרון
מקלחון ושירותים די קטנים, מריחים טוב ובעיקר נקיים.
חשבתי לעצמי: "תרגע". הנחתי את התרמיל, פתחתי את החלון
והדלקתי סיגריית מרלבורו אדום סופט – פק, ומשאיפה לשאיפה ירד מד ההתרגשות שלי.
סגרתי את החלון, נשכבתי על הספה, וחשבתי על היום ההזוי, החל בנחיתה
בבוקר בשדה התעופה JFK.
היה עלי להתקשר לבן דודי מיכאל, שאמור היה לחכות לי בשדה.
הוא לא חיכה לי. בשיחה הראשונה לביתו איש לא ענה, ובשיחה השניה ענתה
לי מישל חברתו, שטענה שהם כבר לא ביחד, והוא נסע לטורונטו.
"היי
אבל הוא ידע שאני מגיע ?"
כן שמעתי על זה, לא ממש יכולה לעזור
לך. ביי בהצלחה", הטלפון נותק!
אז מה בעצם יש לי? 170 דולר בכיס, שזה כלום ושום דבר. אמנם כרטיס
ויזה עם 1000 דולר אמור להגיע תוך שבוע לשגרירות הישראלית במשלוח מיוחד, ולגבי
טיסה חזרה לארץ אני יכול להתארגן תוך כמה ימים, אבל לא סביר שארים ידים עכשיו.
נרדמתי בעייפות בלתי נשלטת.
התעוררתי והרגשתי שהחדר קפוא. את החלון השארתי מעט פתוח ומשם זרם
אוויר קר של אוקטובר. הקור נכנס אל החדר והתפשט במהירות, התחושה של הקור גרמה לי
לרעוד, מרגע לרגע הרגשתי שהרעד ממשיך והוא לא רק חיצוני אלה לגמרי, לגמרי פנימי.
התכסיתי בשמיכה. "משהו לא בסדר איתי", חשבתי. נזכרתי שהיתה לי בדיוק
אותה תחושה בלבנון, בדרך לכפר "ברעשית" הארור, בלילה הלא נגמר ההוא של
שנת 1985.
הלכנו בגשם עם תרמילים כבדים בעלי משקל מטורף על הגב.
קור כלבים, שפתיים התנפחו, היה לי חום.
סמוך להגעה לכפר, בהיערכות לכניסה, חשתי כאב בטן איום ורעד קשה, שמיד
לאחריו התעלפתי.
האפנדיציט שלי התפוצץ... התעוררתי לרגע במסוק הפינוי, ושוב אחרי
הניתוח...
מי יודע אולי עוד אספר על זה בהמשך.
הרגשתי כל כך בודד, ובאינסטינקט פתחתי את המים החמים במקלחון, הפעלתי
את המזגן על טמפרטורה גבוהה, נכנסתי למקלחת, והתקלחתי במים רותחים.
לאחר חצי שעה נרגעתי, יצאתי
מהמקלחת אדום כולי, אבל הפסקתי לרעוד.
כשיצאתי מהמקלחון, צלצל הטלפון במכתבה . "וואו ", חשבתי, "מי
זה יכול להיות?".
ערב טוב דיויד, זאת זאנה, אתה מגיע?
דניס ואני מחכים לך".
"דניס?", שאלתי.
"אבא שלי", היא אמרה, "ספרתי לו על החייל הישראלי
ההמום והחמוד שפגשתי והוא ממש מתלהב לפגוש אותך".
"אוקי",
גמגמתי בנימוס, "אני מתלבש ומגיע. נרדמתי כפי שאת וודאי מבינה".
" אוקי, אני מחכה לך למטה בעוד עשרים
דקות. בוא "!.
התחושות השתנו בין רגע, הסטרס הפך להתרגשות. העפתי מבט למראה. השיער הסתדר
לי טוב, והרגשתי נוח עם עצמי. התלבשתי במהירות, וירדתי במדרגות ולא במעלית, כדי
להמשיך ולהניע את זרם הדם בגופי.
בלבוש הכי טוב שעמד לרשותי יצאתי מהלובי. פקיד הקבלה התחלף בפקידה,
שנראתה ממוצא היספני כזה או אחר. היא הספיקה לשאול אם אני החדש מישראל, ועניתי לה:
"כן גברתי".
יצאתי אל הרחוב. בלילה מנהטן נראית לגמרי אחרת. פניתי לרחוב שאליו
התקדמה זאנה מוקדם יותר, פתחתי מפה והבנתי מיד איפה אני נמצא.
בורכתי ביכולת מלידה להבין את השטח ולהתמצא יחסית מהר, ולכן יכולתי
לזהות את הבית ממרחק סביר.
היא ידעה בדיוק מנין אגיע, וחיכתה שם
בעמידה של מלכת הרחוב.
היא נראתה גבוהה מהרגיל, וזיהיתי שהיא עם מגפי בוקרים, מיד החלטתי שאקנה
לעצמי כאלה בהקדם.
"היי דיויד", "היי זאנה איזה כיף ", חיבוק קטן ומקרב.,
כשהרחתי את הבושם העדין שלה חשבתי לעצמי: "דיויד רק שלא תתאהב עכשיו, ואולי
כן"...
הכניסה לבנין היתה מבוקרת, כלומר, לא כל אחד יכול היה להיכנס. ריח קל
של טחב, הכניסה מסודרת עם מנהל לובי, שיושב בתוך הבניין, ומשמש גם כאב הבית.
עלינו במעלית שנסגרת כמו אקורדיון, וללא סגירה מוחלטת המעלית לא תזוז.
זאנה לחצה על כפתור הקומה הרביעית. שתקנו, המעלית התנהלה בעצלתיים, ולא
ידעתי מה לומר. העדפתי לא למלמל הבהרות לא מבוקרות. היציאה מהמעלית היתה ישר לתוך
בית, מסדרון ארוך ודלת מעץ עליה כתוב: "הבית של דניס וזאנה".
זאנה נכנסה ראשונה ואני מיד אחריה. הבית היה חשוך במקצת, ומוסיקה
נעימה נשמעה מרחוק. מנורת לילה האירה את המסדרון בצבעים חומים זוהרים בהירים, ריח
של קטורת באוויר, שטיח אדום רקום מדהים פרוס לאורך, ועל הקירות היו תמונות של
מצביאים רוסיים. מוזר, אבל התאים לאווירה.
נכנסנו לסלון. דניס ישב בגבו אליי מאחורי מכתבה מרשימה מעץ מלא ובהיר.
מאות ואולי אלפי ספרים היו מונחים במופתיות על ספריית-ענק שהקיפה את
כל החדר.
לצד הספריה ניצב סולם מעץ, כדי להגיע לספרים במדפים הגבוהים. במרכז
החדר ספה ארוכה, המחוברת לספה נוספת, ולידה שולחן מרובע קטן. עיצוב שיצר אזור
פנימי לישיבה, מוקף ספרים. רק ספרים.
"אדיר", חשבתי לעצמי, "פשוט אדיר, איש ספר כראוי ,
אני יכול לגמרי לחיות כאן".
מיד כששמע שנכנסתי, הוא הנמיך מעט את המוסיקה, פנה אלי וקם ללחוץ את ידי.
דניס נראה בשנות השישים לחייו, שיער לבן ארוך עד הכתפים, שפם וזקן
מחודדים ומסותתים, עיניו הירוקות בוהקות עמוקות. לראשו חבש ברט חום, לבוש מקטורן
קורדרוי בצבע בורדו, מתאים לגמרי לעיצוב הדירה.
הוא הזכיר לי את סר פרנסיס דרייק. מה שהיה חסר שם לתפאורה מושלמת, זו
אניית קרב אנגלית משנת 1840 בדרך לגילויי איי גלאפגוס בדרום אמריקה.
אכן אמריקאי מרשים, שיכול היה לככב בקלות כשחקן קולנוע.
כשלחץ את ידי אמר לי: "אתה החייל מישראל". "כבר לא
חייל תודה לאל", עניתי.
זאנה עמדה מהצד, והביטה עלי במין גאווה, ונראה שהיא שמחה.
"ברוך הבא לארץ ההרפתקאות הבלתי צפויות,
ילד", הוא אמר.
"זה לגמרי נראה כך אדוני",
אמרתי, "בקצב שהיום הזה מתקדם אין לדעת לאן נגיע".
הוא הסתובב, והם יצאו מן החדר.
פרד ניל נשמע ברקע שר את "דולפינס", כמו אורח מסתורי ממקום
וזמן אחר.
היה משהו עמוק בשירה ובהגשה, בחיבורים המלודיים הלא צפויים, והכל
מהול באווירה מלנכולית
של ניו-יורק בחורף.
ישבתי על הספה בנימוס וחיכיתי לבאות.....
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה