מסעותיי(1) אמריקה

מסעותיי(1)

*מבוסס על סיפור אמיתי
*כתב: דודי גבאי

ירדתי ממונית, באחד הרחובות הסואנים ביותר שראיתי בימי חיי. המון אדם חולפים, צועדים ועוברים את הרחובות נעים כמו גל צונמי לא מבוקר הנזרק בעוצמה אל החוף העירוני, לא מאפשרים לי לעכל ולקבל החלטה לאן ללכת,  אלא להתמזג לתוכם.  אני מוצא עצמי הולך, לא יודע לאן?

רעש לבן של מכוניות, משאיות ושיח אינסופי, אקראי, לא ברור של ההמון ההולך המקיף אותי. זזתי הצדה לכיוון חנות רחוב שם נראה שניתן רגע לעצור, קפאתי במקום. נושם. נלחץ מעוצמת ההתרגשות. מחפש מפלט.

אני מביט למעלה אל השמיים הכחולים ואל השמש השקרנית, עיני מסנוורות , הרגשתי את חום חלקיקי הפוטונים חודרים לתוך עצמותי, מחממים, מרגיעים אותי כמעה.  

זה היה באוקטובר 1989,  בעיר ניו יורק. אני מחזיק על גבי תיק גב כחול, ישן, מרופט מתקופת התיכון.  כמה זוגות תחתונים, מעט חולצות קצרות, שני ג'ינסים מרופטים, תיק רחצה צבאי מלא בתרופות ותחבושות אישיות, 175 דולר בכיס, חרדה והתרגשות קלילה שמכרסת את תפישת המציאות שלי.

הבטתי הצידה וממש מתחת לאפי הבחנתי בבר מקומי, כאילו חיכה רק לי.

נכנסתי עם ראש למטה. אמרו לי לא להסתכל לאנשים בעיניים. ישבתי בפינה צדדית, הזמנתי קפה וצפיתי מבעד לחלון החוצה אל הרחוב. השקט חזר לרגע.

לקחתי נשימה עמוקה והבנתי לרגע שהעולם החיצון הוא לגמרי העתק למה שקורה אצלי פנימה בתודעה, אין לי שקט אפילו במנוחה.

צעירה לבושה בשחור חלפה על פניי, ג'ינס כחול צמוד, חולצת בטן עם הדפס של MOTHER LOVE BONE , נראתה מושלמת. היא הפנתה אליי מבט, החיוך שלה היה מנומס? היא ניגשה למכונת הגו'קבוקס. ואז נשמעו הצלילים שילוו אותי במסעותיי לשנים הבאות.