מסעותיי (5) " טיולים בכפרי אויב "
לילה שחור ואפל ירד על מוצב "הכביש" של יחידת לוחמי חי"ר קטנה ואיכותית על כביש החוף הלבנוני בואך העיר צידון.
המוצב מוקם כחמשה עשר ק"מ לערך, צפונית לעיר צור.
המוזר הוא שמיקמו את המוצב בחלק הנחות והנמוך של האזור, אף פעם לא הבנתי את התפישה האסטרטגית של המפקדים בדרגות הגבוהות שהחשיבה המתוחכמת שלהם מסתכמת בטווח הקצר בלבד לעניין לבנון הארורה.
איך ממקמים כך מוצב...
אמנם ישנה חשיבות לשלוט על הכביש אבל למען השם למה להצמיד לשם מוצב.
מדרום נראה הכפר אלחראייב שרק שמו מעורר בי חלחלה, ממזרח על ההר הגבוה הכפר ארזיי על פניו כפר פסטורלי אבל רק לכאורה, מצפון על ציר החוף הכפר אזרריה.
כל הכפרים הם כפרים שיעיים שלא אוהדים אותנו הישראלים וזאת בלשון המעטה.
בכל שלב נתון היית צפוי לחטוף טיל מסוג כזה או אחר מכל צד וכמעט ללא מפריע, עמדות השמירה היו חשוכות בלילה, ההגעה אליהם הייתה עליה על מדרגות מעץ ישנות ושבורות, העמדה כללה עמדת ירי של כלי אוטומטי נפוץ מסוג מאג הפונה מחוץ למוצב, גגון קטן המשמש הגנה מפני גשם ושקי חול מצידי העמדה.
העמדה מזכירה עמדות ירי של תעלות ממלחמת העולם השנייה בקו ההגנה הבריטי למול הצורר הנאצי.
שגרת היום של החיילים הייתה, סיורים רגליים, מארבים בלילות, סיורים מנוגמשים על ציר החוף, עיקר המשימה להישמר איך לא למות או איך להמשיך לחיות..
להיות שומר בשעות הלילה המאוחרות היה לגמרי מפחיד ולא אחת נשמעו צרורות של חיילים שחשבו שהם מזהים מחבלים בין עצי הבננות, כשהבוקר עלה ושומר אחרון הגיע לשמירה ניתן לעיתים היה להבחין בחיות בר מרוחות על התלתלית, חלקן עדיין נושמות בקושי- מראה מזוויע ומטלטל. ובטח הקורא הממוצע שואל מה הקשר ובכן...
" דייויד " קראה לי זאנה, היא התקרבה אליי בלי הזהרה מוקדמת חיבקה אותי בחושניות, תוך כדי שהיא מלקקת את צווארי ומנשקת את פניי בחושניות בלתי נשלטת, לרגע הרגשתי איך אני מתמסר לעניין, זה הרי כל מה שהיה לי בראש באותו אחר צהרים, הנשיקה הבאה כבר הייתה נשיקה חודרנית אלה שהפעם הייתה שם הפתעה-חתיכת נייר קטנה, התרחקתי לרגע ושאלתי אותה " מה זה " ? היא ענתה " תבלע ותבין", הוצאתי את הנייר מהפה , נראה לי לא ברור כל הסיטואציה הזו.
" מה אבין"? שאלתי, היא התרחקה ממני ושוב הסתכלה בי עם מבט אחר ממה שהכרתי,
" בוא" היא אמרה ואחזה בידי מובילה אותי למרכז המעגל",
" בוא נרקוד " היא אמרה, " תבלע בבקשה זו מתנה",
חתיכת הנייר הייתה בידי, ובהחלטה של רגע בלעתי את הנייר, לקח לי קצת זמן להבין שהפעם לגמרי הגזמתי, 30 דק' אחרי קרה הדבר הבא:
"לשנות צורה" אמר לי דניס,
"מה", אמרתי לו, לא שמעתי את מה שהוא מנסה להגיד לי, רחבת הריקודים החלה להתכווץ ולהתרחב, שפשפתי את עיני, הצלילים עפו במרחב ופגעו בעור התוף שלי, יכולתי ממש להצטרף לצלילי הדיסטורשן בדרכם המהירה אליי ממהירות הקול, הצלילים נמשכו מלמעלה והגיעו מספינת חלל שמשגרת הבזקי לייזר מדוסטרשים ממאדים, אני נשבע שראיתי את החללית.
זאנה נראתה לי פתאום כמו מריה הקדושה, היא בקשה ללטף לי את הראש, הבזקי המציאות נראו לגמרי לא מפוקסים היה לי קשה להבין מהי מציאות ומהו דמיון, אצבעות ידי הבליחו ממני החוצה כאילו בקשו להגיע לרקיע, הצבעים היו לא סבירים, חזקים למראה ומעורבבים בינם לבין עצמם יוצרים צבעים משונים, צורות גאומטריות החלו לקפוץ עליי מכל עבר, הצורות היו כל כך מדויקות שלרגע נדמה היה לי שאני חלק מהתהוות של צורה חדשה ואני לגמרי אחת הצלעות, פתאום עבר על פני אסטרונאוט בגובה עצום כאילו חוצה אותי לשניים,
הוא הסתכל עליי מבעד לזכוכית הקסדה ודיבר אליי, שמעתי כל מילה שלו הבנתי אותו לעומק הוא דיבר על כך שלכל דבר ביקום יש אנרגיה ואנחנו רק חלק אנרגטי מתנועה אנרגטית גדולה מאתנו אשר תנועתה לא ברורה ואין לה מימד ברור.
זה היה לי מיד ברור ועניתי שלמימד יש גם צבע ועומק, ופתאום נזכרתי בבדיחה "שתנין ירוק גם לרוחב", הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת ופרצתי בצחוק, כאבו לי הלסתות והרגשתי שאני חייב לנוח, נשכבתי על הספה, ידיה של זאנה לא הפסיקו ללטף את ראשי העיניים שלי נעצמו.
"מהעמדה אני יכול לראות עשרים מטר קדימה" אמרתי לזאנה, והיא שאלה "על איזו עמדה ועל מה אתה מדבר", "אני חייב לחזור לשמירה זה ברור לך שאני לא יכול לשבור שמירה" אמרתי
היא הסתכלה עליי והחלה פתאום לדבר ערבית כך נדמה היה לי , שאלתי אותה "אם היא יודעת מתי מסתיימת המשמרת" והיא ענתה לי "שקודם צריך לשחרר את הסנאי מגדר התייל,
למה ירית בו היא שאלה" פניה היו נראים לרגע כמו אבא שלי חוקר השב"כ הידוע בכינויו - אבו דאוד
"אין לך מה לדאוג, מחר תגיע לשגרירות הויזה שלך מחכה" הוא אמר.
ירי מסיבי החל להישמע בכל הגזרה שוב נחת עלינו טיל והפעם ליד מגדל השמירה, שמעתי את צעקות החיילים קוראים לי לבוא לשמוע נירוונה, "מה " שאלתי "איך קשורה ניורנה " חלקם קמו ומיד עלו על אפודי קרב ורצו לעמדות, האש המשיכה להצליף בנו, שמעתי את עצמי צועק "איפה ארבע אימהות".
קמתי ממקומי ובהחלטה של רגע החלטתי לעזוב את הבית, כאילו המציאות נחתה עלי לרגע, הרגשתי שאני חייב לעלות לעמדת השמירה ולירות, לירות , לירות .....
הפעם זו המציאות כפי שאני מכיר, יצאתי אל הרחוב, הרוח הקרה עזרה לי להרגעה אבל רק לרגע, הטריפ עדיין בעינו אך הפעם הייתה לי תחושה שיש לי שליטה עליו, אין לי מושג קלוש איך הגעתי ל YMCA, אבל הגעתי, כנראה שהתכונה המולדת של הכרת השטח חזרה אליי.
פקידת הקבלה ההיספנית נופפה לי לשלום תוך כדי לגימה מכוס הקפה, החיוך שלה נראה הזוי לרגע ונראה היה שהיא קורצת לי, החלטתי לעלות במדרגות, פתחתי את דלת חדרי, סגרתי אותה מאחוריי על כל המנעולים האפשריים, פתחתי את המים הכי חמים ונכנסתי למקלחת עם הבגדים עד שנגמרו המים החמים, לאט לאט שבה אליי הכרתי, הייתי לגמרי תשוש, נרדמתי עם חיוך נראה לי אפילו שצחקתי מיתוך שינה.
היום הראשון שלי בניו-יורק היה מהסרטים...
